בני לשם | ד"ר בני לשם הוא אימונולוג ומנהל מינהל המחקר הרפואי בלשכת המדען הראשי במשרד הבריאות.
הארץ/ספרים 05.3.16 | סכסוכים גדולים בתולדות הרפואה מאת האל הלמן, תירגום עמנואל לוטם הוצאת ספרית מעריב, 2004, 259 עמודים.
בדיחה רווחת בחוגי הרופאים מספרת על התור הארוך של ממתינים בשערי השמים כשפתאום מופיעה מהצד דמות הלבושה בחלוק לבן שסטטוסקופ משתלשל מכיס החלוק והיא עוקפת את כל העומדים בתור. למחאת האחד עונה לו האחר: "זה בסדר, זה אלוהים שחושב שהוא רופא".
הספר שלפנינו, שעניינו עשרה מהסכסוכים הגדולים בעולם הרפואה והמחקר הרפואי, מוריד את הרופאים מרמת האלוהות הזו ומציג אותם כבני אדם על מצוקותיהם ודחפיהם ועל דרכם המדעית הרצופה עימותים עם יריבים ועמיתים למקצוע, עד כדי יריבות אישית.
המחבר התלבט ומבין האפשרויות הרבות בחר בעשרה סיפורים המדגימים את המחיר הרגשי הכרוך בקידום רעיונות הפותחים אופקי מחקר חדשים. עם אחדים מהם זהו לי מפגש שני: בילדותי קראתי בספר של פאול דה-קריף "ציידי החיידקים" על זמלוויס ופסטר ובעיתונות היומית על סייבין וסאלק. לחלקם נחשפתי בהמשך מתוך התעניינות פרויד או בלימודיי כסטודנט פרנקלין ווליקינס וכחוקר, נפל בחלקי להכיר אישית את בוב גאלו.
הסיפורים מתורגמים היטב ובמדויק ומובאים בצורה מרתקת על ידי בנייה נכונה של הרקע ההיסטורי, החברתי והמדעי שלהם. החוקרים, גיבורי הסיפורים, מוצגים ללא הילת המחקר אלא כבני אדם אמיתיים, על בעיותיהם ודחפיהם האישיים, קנאותיהם שלא תמיד מרבות חוכמה, יצר הפרסום שלהם ושאיפתם לראשוניות וכן על הגאווה הלאומית שלהם.
כל אלה מאירים את הצד האנושי, המתלבט ובר הטעות של הרופאים ואולי מערערים את הדימוי הנפוץ של הרופאים ככול-יכולים, שבידם אנחנו מפקידים את בריאותנו וחיינו. דווקא האנושיות הזו מעלה את ערך הרופאים בעיניי ובאופן פרדוקסלי מעניקה לי ביטחון רב יותר כמטופל משום שאני חש שהרופא בעל תכונות אלה יידע להתייחס אליי כאדם ולא כאוסף של תסמיני מחלה.
לצד הסיפורים האישיים המרתקים מתגלה סיפורו הנרחב והמתמשך של המחקר הרפואי: החל מהארווי, מגלה מחזור הדם במאה ה-17 וכלה בסיפורם מלפני עשרים שנה של גאלו ומונטנייה, מגלי וירוס האיידס. מדהים לחשוב שעד לפני 150 שנה אף רופא לא העלה על דעתו לשטוף ידיו אחרי טיפול בחולה, שלא לדבר על חיטויין לפני טיפול בחולה אחר.
הספר מעצים את ההבנה כי לרפואה מתקדמת אין קיום ללא המחקר הרפואי והוא זה המעלה אותה לרמה הגבוהה היום ויקדם אותה לרפואת המחר. הממשלות במדינות המפותחות הכירו בחשיבותו העצומה של המחקר הרפואי בקידום הרפואה לרווחת אזרחיהם כמו גם כמנוף חשוב ומרכזי לצמיחה כלכלית והן משקיעות בתחום זה סכומי עתק. הלוואי שמקבלי ההחלטות בארץ יאמצו את הגישה הזאת.
התחרותיות בין החוקרים היא במוקד רוב הסיפורים ולה שני פנים: התחרותיות יכולה להיות הרסנית, כפי שמתואר בסיפור על מציאת מבנה ה-DNA שעל גילויו רבו רוזלינד פרנקלין, מוריס וולקינס, פרנסיס קריק וג'יימס ווטסון (ספרו של ווטסון "הסליל הכפול" כונה גם "איך לגנוב את פרס הנובל"). מי יודע למי היה פרס הנובל על גילוי זה מוענק אילו היחסים בין ווילקינס לפרנקלין היו טובים יותר.
קל לשער עד כמה היה יכול המחקר הרפואי להתקדם אילו היו החוקרים יודעים ומסוגלים לשתף פעולה, לחלוק את הידע שנצבר אצלם עם האחרים וליצור את הסינרגיה שממנה ייהנו כולם. עם זאת תוהה המחבר ואיתו גם אנחנו, האם אכן היה המחקר מתקדם אל תוצאותיו כיום ללא ויכוחים ועימותים אלה, כמו במקרה של פסטר שהביקורת שספג רק דרבנה אותו להמשך מחקריו, או כמו בעימות המר בין סאלק לסייבין על פיתוח התרכיב כנגד שיתוק ילדים. ההתקדמות המדעית יכולה להיות מונעת דווקא מתוך חילוקי דעות, מתוך הצגת תיאוריות שונות ומתוך פרשנות שונה לממצאים דומים. קיומן של גישות שונות יכול לתקן שגיאות ופרשנויות מוטעות ולעיתים ההשלמה בין ממצאים והשילוב בין פרשנויות מביאה לפריצות דרך במחקר. התחרות במחקר ממריצה, מעוררת ודוחפת את החוקרים להישגים ניכרים אך הלחץ העצום לעמוד בה הביא חוקרים לידי פברוק ממצאים ופרסומם בעיתונות המדעית המכובדת. גם לכך מוצא הלמן עקבות בכמה "עיגולי פינות" שעשה פסטר במחקריו.
המחקר הרפואי הביא לשינוי פני הרפואה: במקום ניסוי וטעייה מסתמכים הרופאים יותר ויותר על ממצאים מעבדתיים והמושג המשמש כיום הוא: Evidence based medicine. אחד החלוצים של ענף הרפואה הניסויית שעל פי המחבר נחשב כמי שתרם להפיכת הרפואה מאומנות למדע היה קלוד ברנאר (במאה ה-19). הוא היה בין הראשונים שהסיק מסקנות רפואיות מרחיקות לכת מניסויים שערך בבעלי חיים. ברנאר הכיר בסבל שנגרם לבעלי החיים אך ראה בניסויים רע הכרחי לקידום הרפואה ולהצלת חיי אדם. כבר אז קמו תנועות שהפיצו האשמות כי החוקרים "מפיקים עונג מגרימת ייסורים לחיות חסרות ישע".
חשוב להדגיש כי חוקרי הרפואה, בעבר והיום, רחוקים עד מאוד מהדימוי האכזרי של "טוחני מוחות", כפי שמנסים לשוות להם גם היום הקיצונים בין חברי התנועות כנגד ניסויים בבעלי חיים. יתר על כן, כיום נערכים כל הניסויים בבעלי חיים תחת בקרה ופיקוח קפדני תוך שמירה על רווחה מקסימלית של בעלי החיים ומזעור הכאב והסבל ככל האפשר. ברור לכול עד כמה הייתה מפגרת הרפואה כיום ללא תרומת המחקר הרפואי שנזקק לניסויים בבעלי חיים.
למרות ההתקדמות העצומה ברפואה, עדיין אין הפן המדעי שלה עונה על הכול. הרפואה בחלקה היא עדיין בגדר אומנות ועדיין רב בה הנסתר על הנגלה. הגורם האנושי, שיקול הדעת והניסיון המצטבר של הרופאים משלים במידה רבה את החסר בידע המדעי.
גדולתו של הרופא יכולה להתגלות ביכולתו לשלב את הידע המדעי שרכש בלימודיו ובמחקריו עם הניסיון המצטבר בטיפול בחולים ולאלו להוסיף את אותו גורם מופשט ובלתי נתפס הקרוי "אינטואיציה".
כי זאת יש לזכור: למרות ההתקדמות העצומה של הרפואה, עדיין יכולותיה מוגבלות ועדיין אנחנו: רופאים, חוקרים, מטופלים וקרוביהם כאחד, עומדים חסרי אונים בפני מצבים שלרפואה אין מענה הולם .יש לקוות כי הידע שיושג בעתיד בעזרת המחקר הרפואי ימלא חסרים אלה ויאפשר לרפא את מרבית המחלות. עד אז נצטרך להסתפק במה שיש ולזכור את דברי בן גוריון: "מי שאינו סומך על הנס, אינו ריאלי".