בתורה יש מספר מצוות שברור כי עניינן למנוע צער בעלי חיים ולחנך את האדם לחמלה, גם לבעלי חיים (הפרשנות וההנמקה בד"כ עפ"י "ספר החינוך"):
מצות פרוק משא-להסיר המשא מעל הבהמה שיגעה במשאה בדרך: "כי תראה חמור שונאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו, עזב תעזב עמו"משורשי המצווה ללמד נפשינו במידת הרחמים.
איסור אכילת דם-שלא לאכול דם בהמה, חיה ועוף: "וכל דם לא תאכלו". למנוע מידת האכזריות ולהימנע מאכילת הדם שהחיות תלויה בו.
איסור שחיטת בהמה ובנה ביום אחד- "ושור או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". שהוא לקבוע בנפשותינו מידת החמלה ולהרחיקנו מן האכזריות.
איסור אכילת אבר מן החי – "ולא תאכל הנפש עם הבשר" , זה אבר מן החי (חולין ק"ב:) למנוע מידת האכזריות.
איסור לקיחת אם על הבנים ומצוות שילוח הקן – לשלח את האם מן הקן קודם שיקח הבנים. "כי יקרא קן צפור לפניך – לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך" . להדריכנו במידות טובות.
איסור מלאכה בשני מיני בעלי חיים יחדיו- "לא תחרש בשור ובחמור יחדיו" . ענין צער בעלי חיים, יש לבעלי חיים דאגה גדולה לשכון עם שאינם ממינם ולעשות עמם מלאכה.
איסור חסימת בהמה בשעת מלאכה – שלא למנוע מבהמה מאכול מן התוצרת בעת העבודה. "לא תחסום שור בדישו". ללמד עצמנו להיות נפשנו נפש יפה, בוחרת היושר ומדבקת בו ורודפת אחר החסד והחמלה.
ואכן בתלמוד ובמדרשים יש סיפורים המדגישים את הדרישה לחמלה על בעלי החיים. נביא להלן דוגמא קיצונית של דרישה מסוג זה כמסופר על רבי יהודה הנשיא.
בתלמוד:
"יסורי רבי באו על ידי מעשה והלכו על ידי מעשה. עגל שהוליכוהו לשחיטה, הלך ותלה ראשו בכנף בגדו של רבי ובכה. אמר לו רבי לעגל, לך כי לכך (לשחיטה) נוצרת. אמרו משמיים: הואיל ואינו מרחם על הבריות, שיבואו עליו יסורים. יום אחד שפחתו של רבי היתה מטאטאה את הבית. היו שם גורי חולדה שהיתה מטאטתם. אמר לה רבי, הניחי אותם, שכן כתוב: "ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמ"ה 9). אמרו משמיים: הואיל ומרחם, נרחם עליו" בבא מציעא, פ"ה ע"א לפי תרגום שטינזלץ
הפסוק (הנאמר כל יום בתפלת שחרית וערבית בקריאת שמע) "ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת" (דברים י"א 15) משמש כסמך (בברכות מ' ע"א) להלכה המחייבת את האדם תחילה להאכיל את בעלי החיים ורק לאחר מכן לסעוד בעצמו.
עם זאת, ההלכה הפסוקה מתירה כל שימוש בבעלי חיים לכל צורכי האדם, ובודאי לצרכי רפואה (בעזרת תקליטור פרויקט שו"ת של אוניברסיטת בר- אילן):
רבי ישראל בן פתחיה איסרליין (מהרא"י), מחבר הספר תרומת הדשן מגדולי רבני אשכנז (נולד ברגנסבורג 1390 וישב על כסא הרבנות בוינה- נוישטט, שם נפטר 1460) קבע כי : "אין איסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה לצרכיו ולתשמישיו". תרומת הדשן (סי' קה)
רבי משה בן ישראל איסרליש (הרמ"א), (1525 – בקראקא שבפולניה ושם נפטר 1572). הוא היה גדול הפוסקים באירופה האשכנזית. כאשר חיבר ר' יוסף קארו את ספרו הקלאסי, השלחן ערוך, הוסיף עליו הרמ"א הגהות לפי שיטות הפוסקים האשכנזים. כך שספר הלכה אחד משמש את יהדות ספרד ואת יהדות אשכנז. השלחן ערוך עם הגהותיו של הרמ"א מקובל עד היום כהלכה פסוקה בישראל.
"כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה (אין בו) משום איסור צער בעלי חיים". שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ה סעיף יד
רבי יעקב בן יוסף ריישר (1733-1670). כיהן ברבנות בקהילות פראג, אנסבך (בווריה), ורמיזה ומץ (גרמניה). ספר תשובותיו שבות יעקב זכה לתפוצה רחבה. "…כל שיש בו שום (איזו שהוא) צורך או לרפואת הגוף או שום הנאת ממון (ד) אין בו שום חשש איסור בל תשחית או צער בעלי חיים, ואפילו משנת חסידים אין כאן".
שבות יעקב חלק ג סימן עא
רבי יחזקאל בן יהודה לנדא, מחבר הספר נודע ביהודה )נולד 1713 בפולין, נפטר 1793 בפראג (כיהן כרב בפולין ואח"כ בקהילת פראג וכל קהילות בוהמיה. ישיבתו היתה למרכז תורה גדול, ומכל קצות אירופה פנו אליו בשאלות הלכה. בתשובתו ליהודי "אשר זיכהו ה' בנחלה רחבה, ויש לו יערות ושדות אשר תרמוש בהם כל חיתו יער" האם מותר לו לצוד ציד, או שמא אסור לעשות כן משום צער בעלי חיים או בל תשחית? השיב שמצד הדין אין בזה שום איסור של צער בעלי חיים כמתבאר מפסקי מהרא"י בתרומת הדשן (סי' קה) שכל דבר שיש בו צורך לאדם לית ביה (אין בו) משום צער בעלי חיים. עם זאת, המחבר לא נמנע מלהביע את הסתייגותו מן הצייד: " ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר ולא מצינו איש ציד (אלא) רק בנמרוד ובעשו ואין זה (מ)דרכי בני אברהם יצחק ויעקב"… ומסיים: " ולכן יש בדבר זה מדה מגונה דהיינו אכזריות וגם איסורא (איסור) וסכנתא (וסכנה) וגם הזכרת עונותיו ולכן השומע לי ישכון בטח השקט ושאנן בביתו ולא יאבד זמנו בדברים כאלה". נודע ביהודה מהדו"ת (חיו"ד סי' י).
דוגמאות לפסיקה בענייני צער בעלי חיים וניסויים בבעלי חיים בדורנו: הרב יחיאל יעקב וינברג (נולד ברוסיה, 1885 ונפטר במונטרה, 1966). למד בישיבות ליטא וספג בהן את שיטת הלמדנות ואת תורת המוסר של הרב ישראל סלנטר. בימי מלחמת העולם הראשונה היגר לגרמניה ולימים נתמנה כראש בית המדרש לרבנים על שם רבי עזריאל הילדסהיימר בברלין, עד לסגירתו על ידי הנאצים. הוא היה גאון תלמודי שהשיב לשאלות רבות בהלכה, וחינך דורות של רבנים, מנהיגים והוגים. בימי מלחמת העולם השניה נכלא על ידי הנאצים במחנות. לאחר המלחמה התיישב בשווייץ. סוף דבר …מותר לצער בעלי חיים לתועלת חכמת הרפואה. ולא עוד, אלא שלפי דעתי אין כאן גם מידת חסידות בהימנעות מלצער בע"ח לתועלת רפואית, שמידת חסידות היא במקום שנוגע רק לעצמו ורשאי אדם להחמיר על עצמו, אבל לא במקום שנוגע לאחרים, כי מאי חזית דצער בעלי חיים עדיף טפי מצער החולים מה ראית להעדיף מניעת צער מבעלי חיים על צער החולים[, שאולי יוכל לעזור להם? וכעין זה כתבו התוס' בעבודה זרה י"א, א ד"ה עוקרין…" ובמקום שנוגע לכלל אין טעם להחמיר מצד מידת חסידות". לכן לפענ"ד לפי עניות דעתי[ (ש)מותר להתיר לרופאים לעשות ניסיונות בלי שום גמגום ופקפוק. שו"ת שרידי אש חלק ב סימן צא עמוד תרו.
הרב אליעזר יהודה ולדנברג, יליד 1917 כיהן כאב בית דין בירושלים. בספריו ציץ אליעזר הוא מטפל בשאלות זמננו, במיוחד בשטח ההלכה והרפואה והלכות מדינה. נשאל האם מותר לבצע מחקר בעיניים של בעלי חיים וכן להמיתם כדי לאבחן מחלות עיניים ולהמציא מזור ומרפא? והשיב כי מותר לבצע את המחקר בעיני בעלי חיים וכן להמיתם לאחר מכן למטרות אבחון. הרב הדגיש כי יש למנוע צער מחיות הניסוי ע"י שימוש בהרדמה. ציץ אליעזר חלק יד סימן סח
הרב פנחס זביחי, יליד ירושלים (1960) ומשמש בה כרב. מותר לערוך ניסיונות רפואיים בבעלי חיים, בין ניסיונות של בדיקת תרופות חדשות ובין ניסיונות של עריכת ניתוחים שונים בגופם של הבעלי חיים לצורך ידע ברפואת בני אדם. עטרת פז חלק ראשון כרך ג' – חו"מ סימן ט'.